<h1>רבינו ירוחם ני"ב חי"ט</h1>
<h2>דף כד:</h2>
ברכה א' מעין ז' שאומ' החזן בלילי שבתות שהיא מגן אבות בדברו אומרה החזן משום סכנת מזיקין, כי היו הבתי כנסיות בשדות וכל ימי החול לא היו באים ערבית לבית הכנסת, כי היו שוהין במלאכתן והיו מתפללין כל איש בביתו ערבית, ובליל שבת היו באים לבית הכנסת ובשביל המאחרין לבא התקינו להאריך בתפלת הצבור. ובזמן הזה אף על פי שאין בו טעם זה כיון שנתקנה לא עקרוה ממקומה כך כתב רש"י. ולפי דבריו אפילו כשחל י"ט [בערב שבת] אומרה וכן נהגו.
<h2>דף קיט:</h2>
ויכולו חייב לאומרו בליל שבת ויש לו שכר גדול כך פשוט בשבת. ויש ארצות שנוהגין לאומרו בתפלה באתה קדשת ואומ' אותו כמו כן אחר תפלה משום י"ט שחל להיות בשבת שאין אומרו בתפלה ובסדורים קדמונים אינו מסודר באתה קדשת אלא כך וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ככתוב בתורתך ויברך אלדים וגומר ויקדש אותו וגומר וכן נוהגין בפרובינסיא. ורי"ף כתב שאומרו אחר תפלה ולא כתב בתפלה. ונהגו לאומרו אחר תפלה מעומד ושמעתי מפני שהוא עדות ועדות מעומד וכן בקדוש אומרו כדי להוציא בני ביתו ושמעתי כי לפי שיש חוזק בג' פעמים אומרו ג"פ בתפלה ואחר תפלה ובקדוש.
